הקלטה שפורסמה בלי הסכמה — לשון הרע ופגיעה בפרטיות

כששיחה פרטית נשלפת מהקשרה ומפורסמת בלי הסכמה — מופעלות שתי מערכות חוק נפרדות, שלכל אחת מהן עילה עצמאית: חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 וחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הן אינן שוללות זו את זו, וניתן לתבוע במצטבר בשני הראשים.

סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות מטפל במקרה הקלאסי של הדלפה. הוא מגדיר כפגיעה בפרטיות את העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות הנמען או הכותב. החוק מסביר במפורש שגם "מסר אלקטרוני" נכלל בהגדרת "כתב" — כלומר, גם הקלטה דיגיטלית שנשלחה בוואטסאפ או בטלגרם.

לצד זאת, סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות מקנה פיצוי עד 50,000 ש"ח בלא הוכחת נזק. במקרה שבית המשפט מצא שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע — סעיף 29א(ב)(2) מאפשר להכפיל את הסכום הזה לעד 100,000 ש"ח. אם הוכח שתוכן ההקלטה גם משמיץ — נפתחת עילה נוספת תחת סעיף 7א לחוק לשון הרע, שמקנה אף הוא פיצוי סטטוטורי עד 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.

הסיטואציה הקלאסית: הקלטה של שיחה בין שני אנשים — שאחד מהם הסכים להקלטה (מה שמכשיר אותה לפי חוק האזנת סתר) — שמודלפת לרשתות חברתיות או לכלי תקשורת. ההקלטה עצמה עשויה להיות חוקית, אבל פרסומה לציבור בלי הסכמת המוקלט מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(5).

גם הקלטה שצולמה במסעדה, בעבודה, בפגישה משפחתית — אם תוכנה לא נועד לפרסום, ופורסמה בלי הסכמת המוקלטים, הזכות לתביעה קיימת. ההגדרה "לא נועד לפרסום" נבחנת לפי מבחן אובייקטיבי: האם אדם סביר היה מצפה שהשיחה תישאר פרטית.

סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מציב סייגים. בין השאר — אם הפרסום נעשה במסגרת הליך משפטי, אם נעשה תוך הסכמת המוקלט, או אם יש "עניין ציבורי המצדיק" את הפרסום. לעניין הציבורי יש קריטריונים מחמירים: לא די שהציבור מתעניין, צריך שיהיה חשיבות חברתית ממשית בפרסום.

בעילת לשון הרע — ההגנות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק לשון הרע פתוחות גם הן. אבל גם כשהגנת אמת הפרסום קיימת לעניין לשון הרע — היא לא בהכרח גוברת על העילה לפי חוק הגנת הפרטיות. שני הראשים נבחנים נפרד, ולעיתים התוצאה שונה. תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות תלך גם כשהתוכן עצמו אמת — כי הפגיעה היא בעצם הפרסום ללא הסכמה.

שמרו את ההקלטה המקורית במקור — לפני שמישהו עורך אותה. תעדו את התאריך והשעה של השיחה המקורית, את המשתתפים, ואת ההקשר. אם ההקלטה הופצה ברשתות חברתיות, צלמו את הפוסט במלואו עם תאריך, מספר צפיות, תגובות ושיתופים. שמרו URL מלאים וצרו עותקי PDF.

זהות המפרסם המקורי חיונית. אם הפרסום הופץ במספר מקומות, נסו לאתר את המקור — מי העלה אותו ראשון, מאיזה חשבון. גם המעבירים יכולים לשאת באחריות לפי סעיף 11 לחוק לשון הרע ולפי חוק הגנת הפרטיות, אבל המפרסם הראשי הוא המטרה העיקרית.

שלחו פנייה רשמית בכתב הדורשת הסרת ההקלטה מכל המקומות שבהם פורסמה. התעלמות או סירוב יש בהם משקל ראייתי לעניין כוונת הזדון או חוסר תום הלב — מרכיב שמשפיע על גובה הפיצוי הסופי.

שמרו תיעוד גם של ניסיונות גישור או הסכמים: אם המפרסם הציע לכם פיצוי בסכום מסוים ודחיתם — לכך יש משקל. אם הסכמתם להסכם פשרה — חשוב לבדוק מה כתוב בו במדויק לפני חתימה. הסכם פשרה רחב מדי עלול לחסום את היכולת שלכם לתבוע בעתיד נזקים נוספים שלא הכרתם בעת החתימה.

התביעה מוגשת לבית משפט לתביעות קטנות, אם הסכום הכולל לא חורג מהתקרה של 39,900 ש"ח. בנו את התביעה משני ראשים: ראשון — סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות (פיצוי עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק); שני — סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (פיצוי עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק).

שני ראשי התביעה אינם סותרים: הם עוסקים בעוולות שונות. הראשון בעצם הפרסום הלא-מוסכם של תוכן פרטי, השני בתוכן המבזה. השופט יכול לפסוק באחד או בשניהם בהתאם לנסיבות, אבל את הפיצוי הסופי תיאלצו לקצץ לתקרה של תביעות קטנות.

הוסיפו דרישה לצו הסרה: סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות מסמיך את בית המשפט להורות על איסור הפצה והחרמת עתקי החומר הפוגע. סעיף מקביל קיים גם בחוק לשון הרע (סעיף 9). הסעדים האלה לעיתים חשובים יותר מהפיצוי הכספי — כי הם מבטיחים שההקלטה לא תמשיך להסתובב באינטרנט.

פרטו בכתב התביעה את היקף החשיפה: כמה אנשים נחשפו, באיזה פלטפורמות, לאיזו תקופה. במידת האפשר, צרפו צילומי מסך של מספרי הצפיות, השיתופים והתגובות. ככל שהפרסום הגיע לקהל רחב יותר, כך גובה הפיצוי גדל. גם הזיהוי האישי משחק תפקיד — אם הוזכר שמכם במלואו או הוצגה התמונה שלכם, המקרה חמור יותר מאשר ציון שם פרטי בלבד.

אם המקרה שלך דומה, איזיסוט מייצר כתב תביעה ערוך לבית משפט לתביעות קטנות תוך דקות, עובר בקרה אנושית, ועולה 119 ש"ח חד-פעמי.